האמונות והדעות, מאמר התשיעי; גמול ועונש ז׳HaEmunot veHaDeot, [Treatise IX] The World to Come 7
א׳אבל השתי שאלות החמישית והששית, אשר המה הרבות זכר גמול הצדיקים וענש הרשעים, אדבר בזה מדרך המושכל. ואומר כי כאשר חייב הבורא את האדם בעבודתו, היה ראוי לעורר חפצו עליה בגדול שבדברים המעוררים את החפץ, כי אם היה מושך חפצו בדברים מעטים, ולא היה עובד אותי, היה יכול האומר לומר, אולי אם היה מיחלו ביותר שיחל היה עובדו; וכאשר יחל אותו בכל, לא תשאר לו טענה. ובאור זה, אם הושם זמן גמול הצדיקים אלף שנה, היה אפשר לומר, כי לא חפצו בה קצת בני אדם, בעבור מעוט השנים, וכן שני אלפים ושלשת אלפים, וכל מה שהוא קצוב, ימצא בשכל שיעור אחר למעלה ממנו; וכאשר ישים גמולם בלי תכלית ובלי הפסק, וטובותם לא תמוטנה, לא נשאר מקום לטוען לטעון. ואלי יאמר אומר כי הענין הזה בגמול יותר נכון, כי היא טובה והצלחה וחסד, אבל ביסורים וההתמדה באש, רואה אני שזה עזיבת הרחמים ואכזריות, ומה שאיננו דומה למדותיו יתברך; ואומר בזה עוד דבר מגיע, כי כאשר התחייב ליחל אותם יחול שאין גדול ממנו, כן התחייב להפחידם הפחד שאין גדול ממנו; כי אם היה מפחידם ביסורי אלף שנה, היה יכול האומר לומר, אלו היה משים אותם אלפים היו מפחדים יותר, ואם היה משים אותם אלפים היה יכול לומר, אלו היה משים אותם רבבה היו מפחדים יותר, על כן שם היסורין באין תכלית, שיהיה מפחיד בגדול שבהפחד, שלא תשאר עמו תואנה לשום אדם. וכאשר ייראם ביראה הגמורה ולא ישמעו, לא היה נכון להמיר מה שהפחדים ויכזיב מאמרו, אך בעבור הצדיק מאמרו ודברו, ראוי שיתמיד עליהם היסורין, וחמסם על נפשם, כי מרו וכחשו, ולו החסד בשהגדיל עליהם בפחד היסורין לתקנם לעבודה. וזה הענין דומה לשאר הדברים אשר בראם הוא בחכמה, והם שבים לשער בחטא האדם, כמי שיצא בלילה וירד לבור, ויאכל המאכל בלא עתו, ושיתרפא במה שמזיק והדומה לזה. ואח"כ אומר בשער מן הכתוב שהוא מתמיד לעד. תחלה אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם (דניאל י"ב ב'), ואומר עוד (תהלים ט"ז י"א) נעימות בימינך נצח, ואמר עוד (שם מ"ט כ') עד נצח לא יראו אור. וכאשר אמר (שם ק"ב כ"ח) ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, אמר אחריו (שם כ"ט בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון. וחייב במאמר הזה, שכמו שהוא ית' קיים לעד לבלי הפסק, כן עמידת הצדיקים מתמדת בלי הפסק. ואם יטעון טוען ויאמר, כאשר הכשרת עמידת הברואים עמו באחרית הזמן באין תכלית, יכשר גם כן שיהיו הברואים עמו בתחלת הזמן באין תכלית? אני מבאר ההפרש אשר יש בין שני הדברים. ואומר, כי היא מן השוא שיהיה הנברא לא סר עם בוראו בלא תכלית, כי כל עושה בהכרח הדברים קודם למעשהו; אבל כשהוא מקדים ועושה אותו, בכל יום שאנחנו רואים אותו בשכלנו יכול לקיימו בו, נראה אותו גם כן יכול לקימו יום אחר; וכאשר יבטיחהו שיעשה לו, כן הוא מגיע לו כל יום ביום וכל עת בעת, לא ירחיק השכל מזה מאומה אבל מכשיר אותו. ואם יאמר מה יתרון בעת ההיא לבורא על הנברא? נאמר, זה המאמר אין צריך תשובה. ואיך ידמה הגוף והרוח הצריך אל זמן ואל מקום, הנהנה, המצווה, והמוזהר, הצריך אל עמידה שיעמידהו, למי שהתעלה מכל הענינים האלה והדומה להם. אבל הוא לפניו כמי שעיניו ונפשו תלויות למה שיחדשהו לו, כמו שנאמר (שם) וזרעם לפניך יכון:
1
